החופש הגדול מזמין אותנו לעצור, להוריד הילוך, ולפגוש את הילדים שלנו בלי הלחץ של השעון. ואפילו – להכיר אותם טוב יותר. מצד שני, הוא גם מביא איתו לא מעט אתגרים: עומס רגשי, שעמום, מריבות בין אחים, שימוש יתר במסכים, עייפות, חוסר סבלנות – וכל זה תוך כדי לחץ בעבודה (הלוואי והיינו גם אנחנו בחופש חודשיים שלמים!). זה הזמן שבו השגרה נשברת, הגבולות מיטשטשים, ואנחנו – ההורים – צריכים לא רק "להעסיק" את הילדים, אלא להיות שם באמת. ברגש. בנוכחות. בחיבור.
השבוע קיבלתי הודעה בפרטי מאמא מודאגת שסיפרה שבבית הספר סיפרו לילדה שלה על יום הזיכרון ואפילו נתנו פרטים "גרפיים מדי" על המלחמה כשהיא רק בכיתה ב'. האמא מבחינתה מרגישה שמאז המלחמה היא עושה הכול כדי לחסוך מהילדה שלה מידע ותיאורים ושבבית שלהם כמעט ולא רואים חדשות. לדעתה החדשות מלחיצות וחשוב לה שהילדים לא יחשפו לתכנים האלה כי "אם אני נלחצת מהחדשות אז הילדים על אחת כמה וכמה ילחצו" לדעתה "כדאי לדחות עד כמה שאפשר את הגיל בו הם יחשפו לזוועות האלה"
