המרחב המשותף בין הורים לילדים: איך נבנה הקשר הרגשי שמעבר להתנהגות

המרחב הרגשי שמתקיים מתחת לפני השטח

הקשר בין הורה לילד איננו רק רצף של פעולות והתנהגויות אלא מערכת מורכבת ועמוקה שנוצרת בתוך "מרחב משותף". זהו אזור רגשי, פנימי ובלתי נראה, שבו עולמו של ההורה פוגש את עולמו של הילד. לא מדובר על מה שנאמר או נעשה בפועל, אלא על איך שכל צד מרגיש, תופס ומפרש את הקשר.

בתוך המרחב הזה מתקיימים בו-זמנית שלושה ממדים של זמן:

• זיכרונות מהעבר
• תחושות מההווה
• תקוות וציפיות לעתיד

זהו מרחב רב-שכבתי המורכב מחוויות חושיות, תגובות רגשיות עמוקות, מחשבות לא מודעות וגם אינטראקציות ממשיות. כל קשר כזה הוא חד-פעמי וייחודי.

מה אומרים המומחים?

• ויניקוט (1965): טען כי הקשר ממשיך להתקיים גם כשאין נוכחות פיזית, דרך "חפץ מעבר" – למשל בובה אהובה. הילד מפנים את האם לתוך עולמו הפנימי.
• דניאל סטרן (1995): ראה את הקשר כריקוד – דיאלוג מתמשך של רגשות, מחוות ומסרים, שמאפשר לילד לבנות את זהותו ולהבין את רגשותיו.
• דניאל סיגל (2001): התמקד בהשפעת הקשר על המוח – תקשורת רגשית, שיח רפלקטיבי, נרטיב משותף – כל אלה מעצבים את התפתחות הוויסות והגמישות המוחית.
• פונאגי (2002): הדגיש שהקשר עוזר לילד לפתח "מנטליזציה" – היכולת להבין רגשות פנימיים ולבנות זהות אישית.

למה זה חשוב?

כי כשיש קשר חיובי ומיטיב – נבנה בסיס של ביטחון, ויסות רגשי ויכולת אמפתיה. מרחב משותף בריא תורם להתפתחות קוגניטיבית ורגשית – וגם לחיים הבוגרים בעתיד.

‍