איך לדבר עם ילדים על יום הזיכרון?

כי אין בעולם דאגה, כמו דאגה של אמא (או אבא)

אז קודם כל אני חייבת להגיד שזה ממש מקסים לדעתי - הצורך של האמא הוא להגן על הילדים שלה ואני יכולה ממש להבין למה זה מתסכל להבין שזה לא תלוי רק בה ואפילו אם היא תוציא לגמרי את המסכים מהבית, היא לא תוכל למנוע מהמידע להגיע לילדה שלה. הילדה תשמע חלקי סיפורים מאחים גדולים של חברים, בהפסקות, אצל חברים בבית ובכל מקום שתהיה בו. מעבר לזה, בהקשר למלחמה למשל, באמת אי אפשר להתעלם מכל הסממנים שלה שנמצאים בכל מקום כמו למשל: כיסאות צהובים, שלטים, מחאות בכבישים ועוד.

‍

טוב אז אולי עדיף שאני לא אשאל

ילד מבין מגיל מאוד קטן על מה מותר ועל מה אסור לדבר בבית וכשילד מבין שעל כל מה שקשור לחדשות, כדאי שהוא לא ידבר או ישאל הוא אכן לא ידבר או ישאל על "הנושאים האסורים" הוא מבין שאם יש לו שאלה הוא יכול לשאול חבר, להבין קצת ממה שהוא שומע מסביב וללקט מידע מכל מקום שהוא יוכל. העניין הוא שבמקרה כזה, הרבה פעמים הוא יקבל מידע מחברים בגילו וגם יעשה לעצמו השלמות של המידע החסר על פי ההיגיון שלו, מה שייצור הרבה בלבול, פחד, ותסריטים שהוא יבנה לעצמו. אם נוסיף לזה את המסר שהילד קיבל שאסור היה לו להיחשף מההתחלה למידע הזה (אשמה) ובטח ובטח שלא לדבר עליו בבית (יכעסו עלי?) נקבל ילד שנאלץ להתמודד לבד עם הרבה שאלות ופחדים. 

‍

אז איך בכל זאת אפשר לשמור על התמימות של הילדים ולא להחסיר מהם מידע רלוונטי?

בהתחשב בעובדה שהמידע כנראה יגיע לילדים בכל מקרה, כדאי שאנחנו נדאג לתווך להם את מה שאולי ישמעו ואת מה ששמעו בניסוח תואם גיל. ברגע שאנחנו נתווך לילדים את המציאות כולל הצדדים הפחות סימפטיים שלה, יהיה להם קל יותר להתמודד עם המציאות הזאת והם יגיעו מוכנים. וככה נעשה את זה:

‍

שיחה 
חשוב מאוד לשאול ילדים מה הם יודעים ומרגישים. למשל לפני יום הזיכרון, נשאל אותם מה הם שמעו על יום הזיכרון, מה הם הרגישו כששמעו את זה ומה דעתם וננסה לדבר איתם על זה. גם על פרטים "יבשים" וגם על הרגשות והפחדים שלהם. חשוב גם שאנחנו נתקף את הרגשות האלה וננרמל אותם. הכוונה שניתן תוקף לרגשות ונסביר להם שזה נורמלי לפחד או להיות עצובים כששומעים את זה. גם אנחנו המבוגרים עצובים. 

‍

הרחקה 
הרחקה היא מצב בו אנחנו מסבירים לילדים על מאורע מסוים ומדגישים עד כמה אותו מאורע רחוק מאיתנו ומהם, למשל: שהרבה חיילים מתו בכל מיני מלחמות וחלק מהמלחמות האלה היו לפני המון המון שנים. נכון, חלק מהן גם היו לא מזמן כמו למשל המלחמה עכשיו שקוראים לה "חרבות ברזל" וזאת המלחמה שבה היו הרבה אזעקות. הרבה מהן היו מאוד מאוד רחוק מהבית שלנו ובכלל, כל המלחמה התרחשה רחוק מפה. חלק אפילו מחוץ למדינה שלנו. 

‍

גבורה

חשוב שהדגש יהיה על הגבורה שבעניין ועל כמה טוב, רגיש וגם חזק הצבא שלנו. החיילים שמתו היו גיבורים. הם הגנו על המדינה שלנו. בזכותם בכלל יש לנו מדינה. הם יודעים להילחם ולשמור עלינו ויש לנו את הצבא הכייייי חזק בכללללל העולם. חוץ מזה שהצבא שלנו נלחם רק שהוא חייב.
בנוסף גם הבית שלנו בטוח ואנחנו (ההורים) שומרים עליהם (הילדים) כל הזמן! אפילו כשהם ישנים. אפשר גם להמשיך את השיחה ולספר שבצבא שלנו יש לא רק חיילים אלא אפילו יש לנו מדריכי כושר גופני בצבא וגם להקה! כן, אפילו נועה קירל שירתה בצבא. 

‍

שיחת הכנה
כדאי שהילדים ישמעו את המידע קודם כל מאיתנו ושאנחנו נכין אותם. כמה ימים לפני יום הזיכרון. אתה יודע, עוד כמה ימים בבית ספר ידברו איתך על יום הזיכרון. ידברו על הצבא. פה נשאל אותם קצת מה שמעו ונעבור לתיווך. חשוב גם שנכין אותם שתהיה צפירה. צפירה זה רעש קצת חזק רצוף כזה. זה מתחיל כמו אזעקה אבל זאת לא אזעקה (אפשר להשמיע ביוטיוב) הרעש של הצפירה בעצם הוא עוזר לתת כבוד לחיילים וככה אומרים להם ביחד כל הכבוד ותודה. היום אומרים בצפירה תודה גם לאנשים שקרה להם משהו במלחמה גם אם הם לא היו חיילים. אפשר גם להכין ילדים שאולי לחלק מהילדים יהיה קשה לעמוד בשקט והם יצחקו. זה גם לא נורא. זה קורה כשנבוכים. העיקר שיגיעו מוכנים.

‍

הומור
אני בעד לנסות להקליל נושאים עם ילדים וגם קצת להצחיק אותם. למשל: לספר להם שהרעש של האזעקה לא נעים כי אם פתאום במקום אזעקה היה שיר של התוכנית מפרץ ההרפתקאות אז כולם היו רוקדים ברחוב ולא נכנסים למרחב המוגן. זה יהיה ממש מצחיק. 

‍

לענות על מה שלא נשאל 
כאמור, ילדים לפעמים מקבלים מסר ישיר או עקיף לא לדבר על נושא מסויים ולפעמים הם בעצמם בוחרים לא לדבר או לשאול, הבעיה היא שבמידה ויש להם "חור" בידע, הם עלולים להשלים לעצמם את הידע וזה כבר יהיה הרבה יותר מפחיד ולכן חשוב שנענה להם על כל מיני שאלות שילד היה רוצה כנראה לשאול. למשל: המלחמה כמו שהייתה לא תהיה שוב כי היום הצבא שלנו ממש מוכן לכזה מקרה, יותר לא יהיו אזעקות עד כדי כך כמו שהיו, טיל לא יכול להיכנס למרחב המוגן, המשפחה שלנו מוגנת ועוד.

נכון, יש פה הרבה מידע שהוא לא לגמרי נכון ויחד עם זאת, חשוב להרגיע את הילדים עם המצב ש"סביר שיהיה" ובמידה ומשהו קיצוני יקרה (חלילה) צריך לתווך להם את זה גם. 

‍

מה עושים עם קרה מקרה קרוב לאחד הילדים?
אם אחד הילדים כן גר במקום קרוב יותר לאזור המלחמה או שבשכונה או חלילה קרה משהו למשפחה או חברים? פה כדאי שהמענה יהיה מדויק יותר ומותאם למקרה ולילד. ממליצה להיעזר בליווי על מנת לתווך את המקרה בצורה הכי נכונה וספציפית. בגדול אני יכולה להגיד שכן חשוב להגיד לילדים שלפעמים באמת קורים מקרים מאוד עצובים ואנחנו חזקים ונתמודד וכמובן שזה יהיה בליויי הכי רגיש ומקצועי שיש אבל במקרה וילד חווה טראומה, ברור שזה לא המקרה עליו אנחנו מדברים פה שהוא תיווך "רגיל". במקרה קיצוני חשוב מאוד להיעזר באיש מקצוע ואפילו בהדרכת הורים על מנת להתאים את המענה לילד. בנוסף, אם חלילה קורה מקרה באמת קרוב למשפחה, נכנס פה גם מענה סוציאלי וכדאי להיעזר בכל דבר שאפשר. 

‍

איך נזהה שילד מפחד? ברור שאין תשובה חד משמעית אבל כן יש סימנים שכדאי לשים לב אליהם.

• אם הילד חווה ירידה במצב הרוח
• אם הילד נמנע מלצאת מהבית
• אם הילד חווה רגרסיה כלשהי
• אם הילד מדבר הרבה על המלחמה או לחילופין לא מדבר בכלל
• אם הילד משתדל להיות צמוד למרחב המוגן
• אם אתם מבחינים בשינוי התנהגותי כלשהו שנראה לכם שמקשה על הילד ו\או על הבית

כל אלו הם סימני אזהרה שכדאי לבדוק לעומק ולהתייעץ לגביהם. אגב, הפחדים יכולים להגיע בגיל הרך, בגיל ההתבגרות ואפילו אצלכם ההורים שנאלצים גם להתמודד עם הכול וגם להרגיע את הילדים בעוד שאתם בעצמכם דואגים. חשוב לתת מענה לכולם ולכולכם!

‍

לסיכום
הילדים של היום הספיקו לעבור כל כך הרבה טלטלות, מהתמודדויות ה"רגילות" והלא פשוטות שכל ילד עובר, דרך קורונה, סגרים, סבבי מלחמה והמלחמה הנוכחית שפשוט לא נגמרת. קשה עד בלתי אפשרי לחסוך מהילדים את המידע ולכן חשוב שנהיה שם כדי לתווך להם אותו. אנחנו גרים במדינה מדהימה. מדינה שיש בה הרבה אנושיות ורצון טוב, אנשים שמוכנים לעשות אחד בשביל השני הרבה, צבא חזק ואנושי במיוחד ועוד המון יתרונות, יחד עם זאת, מדינת ישראל נמצאת במצב מלחמתי בלתי פוסק וחוץ מהמצב הזה, לתקשורת יש יתרונות ויש חסרונות וכדאי שנלמד לחיות איתה ולהתפתח איתה. לא נוכל למנוע מהמידע להגיע לילדים שלנו וכדאי שאנחנו נהיה הגורם המתווך בין מה שהם שמעו למה שקרה בפועל. אנחנו המפתח למצב בו הילדים יודעים מספיק ועדיין יכולים להירדם בלילה בשקט. אמן

‍