להעביר את הלפיד: כיצד לדבר עם ילדים על יום הזיכרון

לירון היה אח בכור מיוחד במינו. כזה שמציק ומקניט, אך דואג יותר מכל. הוא היה שולח אותי למטבח להכין לו שוקו, וכשהייתי מסרבת – זורק עליי כרית בחיוך. בילדותי הייתי כרוכה אחריו, הולכת בעקבותיו לכל מקום – לחברים, לחוג הטניס ולבילויי שבת בערב.

זיכרון חד נחרט בי מיום שעשינו תאונה. אמא יצאה כועסת מהרכב לדבר עם הנהג השני, ואני, אז ילדה בת 11, פרצתי בבכי. לירון ניגש וחיבק אותי למרות שרק לפני רגע רבנו מי ישב ליד אמא. כזה היה לירון – מקניט בחיוך אבל כובש בצניעותו, בחיוכו ובחיבוקו.

בישוב הוא היה מנהיג שקט. אסף סביבו את כל החברים ודאג להפעיל אותם. הם בנו יחד חדר כושר, וכשביקשתי להשתמש בו, דרש ממני בחיוך שלפחות אנקה אותו. הוא אהב חיות והיה לו כלב, סוס ואפילו חמור (לכולם קרא בשם המקורי "סער"), וכאיש עסקים קטן היה עושה סיבובים על החמור בחניון לילדי הישוב וגובה מהם תשלום.

בבגרותו גדל להיות נער ערכי. היה מדריך בנוער העובד והלומד, ואפילו היה המדריך שלי. גם שם לא ויתר לי – בטיול משותף, כשהשתרכתי מאחור, אחז בידי וקרא בחיבה מציקה: "יאללה פונה, אני סוחב אותך כמו סמיטריילר".

בצבא לא התפשר והתגייס ללוחם בדובדבן. גם שם, בענווה האופיינית לו, הפך לסמל של הצוות והוביל מבצעים. כשהיה חוזר הביתה, הבית היה מתעורר לחיים – אבא אוסף אותו, אמא מגהצת לו מדים ואנחנו האחים מתפעלים מהכוח שלו לסובב ולהרים אותנו ביד אחת.

ובאחת, הכול השתנה...

לאבד אח בגיל צעיר (הייתי כמעט בת 18, תלמידת י"ב) זה משנה חיים. מרגיש כאילו החיים נחלקים לשניים – לחיים שלפני ולחיים שאחרי. לפני, חלמתי ללמוד רפואה ולהיות עתודאית. אחרי, מסלול חיי השתנה והיום אני עוסקת בריפוי בפן אחר, ריפוי הנפש כמטפלת רגשית בילדים ומבוגרים.

כאחות שכולה, יום הזיכרון עבורי אינו רק יום שבו אני נזכרת באחי – את זה אני עושה לאורך כל השנה. זהו יום שבו מוקירי זכרו ואהובינו, אלו שזכינו להכיר לפני ואחרי האובדן, מתייחדים יחד. אנחנו מתחבקים וזוכרים את המהות של אהבת חינם ואהבת עם ישראל. יורדת דמעה, מושטת יד מנחמת, ויש גם צחוק על הזיכרונות היפים שהשאיר אחי בליבנו.

דרך עיני הילדים
בעוד לנו, המבוגרים, יום זה יכול להיות קשה מנשוא, אני מוצאת את עצמי חושבת על הילדים המתבוננים בנו ומנסים להבין: מה המהות? למה כה חשוב לנו להזכיר? מדוע אנחנו דומעים למראה סרטון של אדם שכלל לא הכרנו? המלחמה הבלתי נגמרת הופכת את המהות לקרובה יותר גם לילדים, החווים על בשרם את הפחד, האזעקות, המרחק מהבית, ולעתים – את האובדן של אדם שהכירו ואיננו עוד. איך בכלל אפשר לתפוס שמישהו פשוט... איננו?

טיפים לתיווך יום זיכרון לילדים
במיוחד ליום הזיכרון הזה, הנה כמה טיפים לתיווך היום המורכב הזה לילדים:

1. תשאלו שאלות: שאלו את ילדיכם מה הם יודעים על היום הזה. מה סיפרו להם בגן? בבית הספר? מה שמעו מחברים? אם הם מכירים מישהו שנפל, מה הם חושבים עליו? נסו להבין מה הם חושבים על היום הזה. לא תאמינו כמה ילדים יודעים ואילו חיבורים מופלאים הם עושים. לראות את העולם דרך עיניהם זה דבר מיוחד – רק צריך להיות פתוחים להקשיב באמת.
2. בחרו חלל ולמדו עליו: אם איבדתם אדם קרוב, זו ההזדמנות המיוחדת ביותר לספר עליו. אם לא, נסו ללמוד יחד על חלל אחד - מה הוא אהב? איזה חיים היו לו? מי הייתה משפחתו? מה היו הערכים שהנחו אותו? אני זוכרת איך סיפרתי לילדיי על לירון אחי – על הצחוק המתגלגל שלו, על איך שהיה מגן עליי, על האהבה שלו לחברים ולמדינה. ראיתי איך הסיפורים האלה הפכו אותו למישהו אמיתי בעיניהם, למרות שמעולם לא פגשו אותו. פעילות כזו מחברת את הילדים, כל אחד בהתאם לגילו, למשמעות האמיתית של יום הזיכרון, של ההנצחה ושל החיבור לעם ישראל.
3. עשו מעשה: אתם יכולים לבקר בבית של אדם קרוב שנפל, ולקחת את ילדיכם אתכם. אני מבטיחה שזה לא חייב להיות עצוב... וגם אם כן, זה בסדר – זה חלק מהחיים. אפשרות נוספת היא להחליט יחד עם ילדיכם על ציור או מכתב שתכתבו למשפחה של חלל. מעשה כזה מחבר את ילדיכם לערכים של נתינה, אהבת הארץ וחיבור לאחר. וכאחות שכולה, אני יכולה להעיד שכל מחווה כזו, קטנה ככל שתהיה, נוגעת בנימי נפשנו ומאירה את יום הזיכרון באור של אנושיות ואהבה.
4. חבקו את ילדיכם והכילו אותם: אפשרו לילדיכם לספר, לבכות, לכעוס ואפילו לצחוק במקומות שנראים לנו, המבוגרים, לא ראויים. זו הדרך שלהם להתמודד, וכל רגש הוא לגיטימי. הכי חשוב: חבקו אותם. הזכירו להם שאתם אוהבים אותם, ושיש לנו צבא ועם חזק שעושה הכול (גם אם לפעמים נראה שלא) כדי לשמור עלינו.

‍

המשכיות הזיכרון: יום הזיכרון הוא הזדמנות עבורנו כעם להתאחד, להיזכר באהובינו ולהתחבר מחדש לערכים החשובים לנו. דרך היום הזה אנו מנחילים לילדינו את הסיבה שאנחנו ממשיכים לחיות במדינה הזו – את האהבה שלנו למקום, לאנשים ולמורשת. גם ישראלים שיוצאים לגולה שומרים על הזיקה למדינת ישראל. גם כשקשה ונראה בלתי אפשרי, חשוב לזכור – בסופו של דבר, הערפל נעלם והשמש זורחת מחדש.

כשאני רואה את ילדיי עומדים בצפירה, מניחים פרח על קברו של דוד שמעולם לא הכירו, אני יודעת שהזיכרון ממשיך לחיות דרכם, וזהו הניצחון האמיתי שלנו כעם.

*התמונות באדיבות המשפחה

‍